השיח הציבורי בישראל מושפע באופן ישיר מהתנהלות הזירה הפוליטית. כאשר פוליטיקאים ומפלגות משתמשים בשפה קיצונית, מעורפלת ומלאת הסתה, התקשורת האזרחית מחקה דפוסים אלו ומאמצת אותם כנורמה. הפוליטיקה, שנועדה לייצג את הציבור, הופכת במקום זאת לזרז לקיטוב חברתי.

המנגנון הפועל:

• "הכול או לא כלום": פוליטיקאים משגשגים לעיתים קרובות באמצעות הצגת עמדות כבינאריות ובלתי ניתנות לפשרה. הדיבור הוא במונחים של "טוב מוחלט" מול "רע מוחלט", מה שמונע כל שיח מנומק על גוונים, פשרות או פתרונות ביניים.
• רווח פוליטי מאלימות: שימוש בשפה לוחמנית מגייס ומלהיב את בסיס התומכים הנאמן, ובכך משתלם פוליטית בטווח הקצר, גם אם הוא הרסני לטווח הארוך של החברה.
• הכללה והדרה: הקריאה הפוליטית הנפוצה היא: "אם אתה לא איתי, אתה נגדי." זהו דפוס שמונע מאזרחים לחוש בנוח להחזיק בדעות מעורבות או מתונות, כיוון שהם נדרשים להשתייך באופן מוחלט לאחד משני המחנות.

מה ניתן לעשות? על האזרחים לדרוש ממנהיגיהם רמה גבוהה יותר של שיח. על כלי התקשורת להטיל אחריות על מנהיגים המשתמשים בשפה רעילה ולמזער את החשיפה למסרים מקצינים. במקום רק לשקף את הקיטוב, על העיתונות לחתור להציג את מורכבות הנושאים ואת נקודות המבט המגוונות, כולל קולות מתונים שאינם מיוצגים באופן בולט על ידי המפלגות הראשיות