אחת התופעות ההרסניות ביותר בשיח הישראלי המקוטב היא הדה-הומניזציה (Dehumanization) – שלילת אנושיותו של הצד השני. תופעה זו מתבטאת בשימוש בכינויים משפילים, דימויים של חיות או מזיקים (כגון "תולעים", "בזבוז", "אויב מבפנים"), ובהצגת הקבוצה היריבה כחסרת ערך מוסרי או רציונלי.
הסכנה שבדבר:
- הצדקה לאלימות: דה-הומניזציה היא המנגנון הפסיכולוגי המאפשר אלימות פיזית ומילולית כאחד. ברגע שאדם מפסיק לראות באחר בן אנוש, הוא מרגיש משוחרר מכללי המוסר הבסיסיים.
- חסימת הדיאלוג: שפה כזו מונעת כל אפשרות לדיון ענייני. כשאדם מוגדר כ"בוגד" או "מטורף", אין טעם לשמוע את טענותיו; יש רק צורך "לנטרל" אותו.
- השתקה עצמית: קורבנות של דה-הומניזציה – אנשים מתונים המעוניינים לשלב קולות שונים – לעיתים קרובות בוחרים לשתוק מתוך חשש להיות מזוהים עם קבוצה שנואה וספוגה בכינויים משפילים.
אסטרטגיות למניעה: ההתמודדות חייבת להיות דו-כיוונית:
- מנהיגות אחראית: דרישה ממנהיגי ציבור ומחברי כנסת להימנע באופן מוחלט משפה מבזה ודה-הומניזציה. שיח פוליטי אחראי צריך להוות דוגמה לאזרחים.
- שימוש ב"תגובת נגד אנושית": במקום להגיב בכעס לדה-הומניזציה, יש להגיב דווקא בדרך שמחזירה את האנושיות למרכז. לדוגמה, במקום "אתה מטומטם", להגיב "אני מבין שאתה כועס על הרעיון שלי, אבל אשמח לשמוע את הנימוקים שלך".
