שיפור השיח הציבורי אינו רק עניין של חוק ורגולציה; הוא תלוי במידה רבה בטיפוח מיומנויות דיאלוג בסיסיות המוטמעות בבתי הספר ובמסגרות החינוכיות. חינוך כזה דורש מעבר מסובלנות פסיבית – "לסבול" את קיומו של האחר – לסובלנות אקטיבית.

סובלנות אקטיבית היא היכולת לשמוע, להבין ולכבד עמדה מנוגדת, גם אם היא מעוררת תחושת אי-נוחות, ולראות בה חלק לגיטימי וחשוב מהשיח הציבורי.

מרכיבי הליבה של חינוך לשיח בונה:

• הקשבה רפלקטיבית: לימוד ילדים ובני נוער להקשיב כדי להבין, ולא רק כדי להגיב. המטרה היא לגרום לצד המקשיב לחזור על דברי הדובר (תוך שימוש במילותיו של הדובר) לפני שמציג את דעתו שלו. טכניקה זו מנטרלת אוטומטית חלק ניכר מהתגובות הרגשיות וההתקפיות.
• הבחנה בין עובדות לדעות: פיתוח כלי חשיבה ביקורתית שיאפשרו לתלמידים לזהות את הבסיס העובדתי של טיעון מסוים ולהפריד בינו לבין הפרשנות והרגש שמצורפים אליו.
• מודל קונפליקט בונה (Constructive Conflict): לימוד הכלל ש"תוקפים את הרעיון, לא את האדם". דיון איכותי יכול להיות לוהט ותקיף, אך הוא תמיד נשאר ממוקד בנושא הנדון ולא גולש להתקפות אישיות, כינויי גנאי או דה-הומניזציה.

השקעה במיומנויות אלו מילדות היא המפתח ליצירת דור חדש של אזרחים המוכנים להשתתף בדיון ציבורי מורכב, רב-קולי ופורה, המאפשר קידום פתרונות משותפים במקום רק העמקת הקרעים.